מסעות (ח) ינשוף כחול 

עומדת על רגלי ומבחינה שאני לבושה בבגדי שלי ולא אותה תלבושת משי סינית , דבר שמרגיע אותי ונותן לי תחושת בטחון. אני נזכרת בתצלום שהכנסתי לכיס החולצה, הוא אינו שם אבל מונח שם משהו אחר, אני מוציאה צדף קטן פשוט ורגיל מתוך הכיס, טוב אשמור אותו כקמע, אני חושבת לעצמי.
הדמות לבושת השחורים שעזרה לי לקום פונה והולכת אל אחת הדלתות ועומדת ליד המשקוף כשומר סף. אני מתבוננת בדלת, איזה דלת זו - זוהי דלת שחורה, צבועה שחור, מבהיקה (כמו הדלת הלבנה הצבועה בלכה) נראה לי שהדמות לבושת השחורים ממתינה לראות אם אעבור בדלת. אני ניגשת אל הדמות ומופתעת לגלות שזהו פסל, פשוט פסל שניצב ליד הדלת. טוב, לא אטריד עכשיו את עצמי במחשבות אם באמת עזרה לי דמות לבושה שחורים לקום ולאן היא נעלמה, אניח לדרמות והסתבכויות מיותרות ואמשיך.
וואהו ! עכשו אני מופתעת, לא הבחנתי קודם. כשאני עומדת לפני הדלת ומתבוננת בה אני רואה בפינה הימנית למעלה בתוך עיגול לבן זוהר, ציור של ינשוף, הינשוף צבוע בגווני כחול ועיניו משובצות באבנים נוצצות. אני מתפעלת ממראהו של הינשוף המיוחד הזה ואני נוגעת בעדינות בציור , מתכוונת לחוש את מגע נוצותיו כי המראה כל כך מיוחד אולם אך נגעו קצות אצבעותי בציור והדלת נפתחת לאט, מוזר, אבל לא יותר מוזר ממה שפגשתי עד עתה.
הדלת פתוחה, אני עוברת על הסף ונכנסת. חדר חצוב בסלע וממנו מתמשכת מנהרה ארוכה. על קירות הסלע המסותתים, בתוך גומחות, יש עששיות מפיצות אור. אנשים חולפים על פני, יש כאן תנועה כמו ברחוב סואן, אנשים הולכים ובאים ואינני לבדי. האנשים לבושים בגלימות ורובם נושאים מתחת לזרוע, או חובקים אל בית החזה - גלילים ארוכים שנראים לי כמגילות. הם נראים שקועים במחשבות, מהורהרים, מביטים קדימה, איני רואה שהאנשים משוחחים בינהם, חלקם גברים וחלקם נשים אך כולם לבושים באותו סוג בגד, גלימה ארוכת שרוולים עם ברדס, כן, יש הבדל בצבעים, אמנם אין מגוון גדול בסך הכל גווני החום, האפור, צהבהב וגם לבן. הברדס מכסה חלק נכבד מפניהם והם חולפים במהירות על פני. אני מנסה לזרז את צעדי ולעקוב אחר אחד האנשים ולראות לאן אוכל להגיע כשאני בעקבותיו אבל בכל פעם שאני מנסה מישהו אחר נכנס למסלול ההליכה אחריו, כאילו צץ משום מקום ולאחר שניה הם פשוט נעלמים כאילו נבלעו באחד הקירות. אני מבחינה באיש קשיש שהולך לאיטו, אולי אגש אליו ואשאל אותו מה המקום הזה - אולי הוא ידריך אותי. אני מתקדמת לעברו, מחייכת, כמעט פותחת את פי לברך אותו ברכת שלום אבל הוא פשוט חולף על פני מבלי להבחין בי. הבנתי, האנשים כאן לא רואים אותי, כמו שני האינדיאנים הקשישים בחדר עם מחצלת הקש. יש בי תחושה של תסכול אבל אחר כך אני מבינה שאולי זה יתרון להיות בלתי נראת. אתקדם הלאה במנהרה, אחקור אותה, אינני ממהרת ואינני חשה צמא, רעב או עייפות - סקרנות - כן, אז קדימה..